מכתב מרגש ועצוב שקיבלתי מגננת… [חובה על כל הורה לקרוא]

…ארצה לשתף אותך בזעזוע שלי ממה שראיתי בגנים בהם אני מסתובבת,
לא ממקום של לקטר, אלא ממקום של רצון לשנות את התפיסה [של המערכת התכנונית בעירייה, ושל צוותי ההוראה בגנים]
למען- אך ורק למען דור העתיד- המנוון, הממוחשב, שמפתח בעיקר את קצות אצבעותיו, בלחיצה על כפתורי מכשירים חשמליים למינהם…

יערה,
בשני גנים בהם אני שוהה, יש חצרות "מהעולם הישן, עם סולמת נהדרת, חבלי טיפוס, שטח פתוח לריצה וקפיצה..והמון המון חול.
בשני גנים חדשים "ו"יפים", הקונים את לב ההורים, יש משטח גומי מרוצף, החצר קטנה ונודף ממנה ריח של נפט, אין סולמת, יש מעט מתקנים מאתגרים, והכל נורא מ ש ע מ םםםםםם.
אז אני מבינה שיש מגבלה של מקום בארצנו הקטנטונת, ולא ניתן לתכנן חצרות ענקיות כמו פעם, אך ניתן לחשוב על פתרון שיאפשר פיתוח גופני.
….
העצוב יותר- שבגנים הישנים, בהם יש שטח יפה, סולמת ואתגרים, הצוות לא מאפשר לילדים לטפס על הסולמת, כי זה מסוכן..
אז הילדים למדו שביום שאני נמצאת, מותר לטפס, אפילו רצוי- עד לשלב העליון, וגם למדו להיתלות הפוך- כמו עטלף, ולעשות גילגולים סביב המוט המאוזן, כשהרגליים מקופלות, והכתפיים עושות "סיבוב של 180 מעלות" וקופצים.
הסייעת ההמומה צועקת להם "תזכרו שאת זה עושים רק ביום ש…[השם שמור במערכת] כאן", ואני רואה ילדים שאין להם כוח להיתלות, אין להם כוח להרים את גופם מעל המוט וליישר את הידיים, אין להם כוח להיתלות עם הרגליים במהופך, ויש כאלה שאפילו לא מעיזים להתקרב ולנסות. אני ממתינה, מאפשרת להם להיות צופים פסיביים, אולי יבוא יום והם ישנו את דעתם.

עצוב עצוב..
אני מתחננת בפנייך- תני לי אישור להפיץ את מסרייך המעולים לגננות נוספות.

הן חייבות לשנות את התפיסה ולהבין שמאחר שבשעת אחה"צ הילדים אוכלים ושותים טלוויזיה ומחשב, המוצא האחרון הוא שעות הגן, אחרת כולם יהיו בעתיד "רכיכות" עם בעיות שלד, שרירים, עצמות מתפוררות בזיקנה ועוד….
בנוסף,
בכל הגנים בהם אני נמצאת, אני צופה לחצר השנייה ורואה שהילדים שוהים בחצר מעט מאוד זמן, והגננת ממהרת להחזיר אותם פנימה "להספיק ללמוד.." אני מבינה מהסייעת העובדת איתי בגן שגם אצלה בימים שהגננת הקבועה נמצאת, זה הנוהל.

בתקווה לשינוי.

—–

זו היתה תגובתי:

ריגשת אותי מאוד במייל שלך, והבהרת לי בצורה הכי אותנטית בחשיבות הספר שכתבתי שהולך לצאת לאור בקרוב.
זה באמת עצוב לקרוא את מה שאת כותבת, אבל גננות וגם הורים באמת לא מודעים לחשיבות של הפעילות על המתקנים, ואיך זה תורם לילדים שלהם. הם רואים בעיקר את הסכנות ולא את התועלות.
אם הם היו רואים רק את הסכנות בכבישים, אף אחד לא היה יוצר מהבית ועולה על האוטו, אבל איך שהוא בכל מה שקשור לילדים נמנעים מלחשוף אותם לסכנות בלי להבין את המשמעות ההתפתחותית של זה.

זו לא את שצריכה להתחנן בפני לפרסם את המסרים שלי, זו אני שצריכה להתחנן בפנייך לפרסם את המסרים שלי…
למעשה שתינו באותו הצד ושתינו צריכות לעשות מאמץ על מנת להפיץ את המסרים האלו ברבים.

 

לתגובתי היא ענתה:

את ההורים אני יכולה להבין. הם מעולם לא רכשו את המקצוע. אבל גננות?

מה קורה איתן? למה הן לא מאפשרות לילדים לפתח את הגוף?
רק כדי "לשמור" על התחת שלהן, כמו שאמרה לי אחת הסייעות: "שבבית שלו יטפס".
יש להכניס את חשיבות פיתוח הגוף על חלקיו לתוך נושאי הלימוד בתהליך ההכשרה של הגננות והסייעות,
ולבקש מהמפקחות להפסיק להחדיר בכוח את המחשבים לגן [לישיבה ממושכת ומסך מרצד שהורס את העיניים]
במקום המחשב והטלויזיה- לוודא שהילדים נמצאים בחצר לפחות שעה וחצי ביום, עם חישוקים, חבלי קפיצה, לוחות גלישה [לוח עץ עם 4 גלגלים, עליו שוכבים ומתקדמים בעזרת הידיים]
קערה וסטבולרית, קורות, ארגזי תנובה שמהם ניתן לבנות מסלול קפיצה, דילוג, ריצה בין לבין…

————————

עד כאן התכתובת שהיתה לי עם אותה גננת.

הדיווח הזה מגיע מהשטח, מגננת שעובדת כבר הרבה שנים עם ילדים ורואה מה קורה בגנים אחרים.

האם תהיתם מה קורה בגן של הילדים שלכם? האם הגננת משגיחה או מצמיחה?

האם אתם רוצים לסמוך על הגננת בכל מה שקשור בהתפתחות הילדים שלכם ובלימוד כישורי החיים? בסופו של דבר מדובר בילד שלכם!!!! וממש לא כדאי שהוא יפול בין הכסאות…

האחריות שלכם כהורים היא להפוך מהורה משגיח להורה מצמיח!

הורים רבים מתלוננים שאין להם כוח אחרי העבודה ללכת עם הילדים לגן המשחקים, אבל אני די בטוחה שאם יש לילד פגישה עם מרפאה בעיסוק או פסיכולוג או רק חוג, אין ספק שהם ימצאו את הכוחות לקחת את הילד שלהם לשם.

למה?
אולי כי הם שילמו על אנשי המקצוע לא מעט כסף ואולי כי יש להם תחושה שאנשי מקצוע ידעו טוב יותר מה דרוש לילד שלהם מאשר הם בעצמם.

ללא ספק יש מקרים בהם נדרשת התערבות של אנשי מקצוע, אבל זה לחלוטין לא בא להחליף את האינטואיציה של ההורים, את היכולת שלהם להצמיח את הילדים שלהם גם אם הם לא אנשי מקצוע.

הילדים שלנו לא זקוקים לכסף שלנו אלא לזמן שלנו, להתייחסות שלנו, ואנחנו לא נמצאים איתם לא בחוג, לא בגן ולא בבית הספר, והזמן האפשרי להיות איתם הוא ממילא מוגבל, ולכן, בזמן המועט הזה כדאי לשאול את עצמנו איך אנחנו יכולים להצמיח את הילד ולא רק להשגיח עליו.

ההזדמנויות הקיימות בגן המשחקים מהוות כלי נפלא לפיתוח כישורי חיים, חבל לא לנצל את זה. אם אתם ממילא כבר שם, תעזבו את הסמארטפון בצד, ותתייחסו לילדים, תצפו עליהם לא ממקום של השגחה אלא ממקום של הערכה, ממקום שרואה אותם בפעילותם ומעריך את היכולות שלהם, רואה את הפחדים שלהם, רואה את ההתמודדויות שלהם.

תגלו את האוצר שיש בגן המשחקים, גם מבחינת אוצר ההזדמנויות הקיימות וגם את האוצר-הילד שלכם.

וכמו ששר אריך איינשטיין:
"אל תרכיבו משקפיים
לא קודרות ולא שמחות
הסתכלו נא בעיניים
בעיניים פקוחות"

 

יערה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s